יש ימים שבהם פשוט אין אותי

יש ימים שבהם פשוט אין אותי.

אני קמה בבוקר והכול קצת יותר כבד. יש לי פחות כוחות, פחות רוח במפרשים.

לא קרה משהו שאפשר להצביע עליו. אני פשוט פחות שמחה, פחות פתוחה, פחות מחוברת לחדווה שלי.

יש אותי פחות.

אני יכולה להיות שם, לדבר, לעשות את מה שצריך, אפילו לחייך. אבל משהו בי רחוק יותר.

קצת כבוי.

ובימים כאלה גם לי לא תמיד ברור מה קורה. ובטח שלא תמיד קל לי להסביר את זה למי שחי איתי.

כי אני יודעת איך זה יכול להיראות מבחוץ. כאילו קרה משהו. כאילו זה קשור אליו. כאילו משהו בינינו השתנה.

ואני גם יכולה להיבהל מעצמי. לחשוב שאני כבר צריכה לצאת מזה, להתאפס, להיות שוב אני.

אבל אולי לפעמים אין באמת משהו שצריך להבין או לתקן.

יש פשוט ימים כאלה. ימים שבהם יש מאיתנו קצת פחות.

ואז זה כבר לא רק בתוכי.

כשאנחנו בקשר קרוב, מה שקורה לאחד מאיתנו משפיע גם על השני.

אם אני נסגרת, האדם שאיתי מרגיש את המרחק. הוא אולי לא יודע בדיוק מה קורה, אבל הוא מרגיש שמשהו השתנה.

אולי הוא דואג. אולי הוא רוצה להתקרב. אולי הוא מתחיל לשאול מה קרה, לנסות לעודד אותי או לעזור לי לצאת מזה.

והכוונה טובה.

אנחנו רוצים להבין את מי שאנחנו אוהבים. רוצים לעזור. רוצים להרגיש שוב קרובים.

אבל לפעמים דווקא הניסיון הזה גורם לי להיסגר עוד יותר.

אני מרגישה את הדאגה ואת הרצון שאחזור, ובמקום להירגע אני מרגישה פחות מקום להיות בתוך מה שקורה לי.

וכך, בלי שאף אחד התכוון, משהו שהיה קודם רק בתוכי מתחיל לקרות גם בינינו.

אני נסגרת. הוא מרגיש את המרחק ומתקרב.אני מרגישה את ההתקרבות ונסגרת עוד קצת.

ופתאום יש בינינו משהו שלא היה שם קודם.

לא כי מישהו עשה משהו לא בסדר. פשוט כי אנחנו מושפעים מאוד ממי שקרוב אלינו.

מערכת העצבים שלנו לא חיה לבד.

אחד הדברים שמעניינים אותי מאוד בעבודה עם זוגות הוא עד כמה אנחנו מושפעים זה מזה גם בלי לדבר על זה.

מערכת העצבים שלנו כל הזמן קולטת את מה שקורה סביבנו. ובמיוחד את מה שקורה עם האנשים הקרובים לנו. אנחנו קולטים טון דיבור, הבעה, שקט, מרחק ומתח, הרבה פעמים עוד לפני שאנחנו חושבים עליהם באופן מודע.

לכן קשר יכול להיות הרבה יותר מהשיחות שאנחנו מנהלים בו. הוא יכול להשפיע על האופן שבו אנחנו מרגישים בתוך עצמנו.

אפשר לחשוב על זה כעל ויסות הדדי.

אנחנו כמובן יודעים להרגיע את עצמנו, אבל לאורך החיים אנחנו גם לומדים להיעזר באנשים אחרים כדי להרגיש בטוחים ורגועים יותר. נוכחות של אדם שאנחנו סומכים עליו יכולה לעזור לנו לעבור רגע קשה.

וזה פועל גם בכיוון השני.

כשמישהו שאנחנו אוהבים נסגר או מתרחק, זה יכול לעורר אצלנו דריכות. אנחנו רוצים להבין מה קורה ולפעמים מנסים להחזיר את הקרבה מהר.

כך נוצר סייקל.

אחד צריך מרחב, והשני מרגיש את המרחק ומנסה להתקרב. הראשון חווה את ההתקרבות כלחץ ונסגר עוד יותר, והשני מרגיש את הסגירה ומנסה עוד יותר.

וכל אחד מהם בעצם עושה משהו מאוד הגיוני מנקודת המבט שלו.

לפעמים אנחנו מנסים לפתור את התוכן, כשמה שצריך קודם הוא קצת ביטחון.

אנחנו הרבה פעמים מחפשים את הסיבה.

מה קרה? למה את ככה? למה אתה מתרחק? את כועסת עליי? קרה משהו בינינו?

לפעמים באמת חשוב לדבר על הדברים האלה.

אבל לא תמיד זה הדבר הראשון שצריך.

לפעמים אין כרגע סיפור שצריך לפתור. יש מצב פנימי.

יום פחות טוב. עייפות. עומס. הצפה. צורך להיות קצת בפנים. משהו שעובר עלינו ושגם אנחנו עדיין לא יודעים להסביר.

במצבים כאלה, הניסיון להבין הכול מיד יכול דווקא להוסיף לחץ.

וזה אולי אחד הדברים שקשר בטוח מאפשר.

לא למהר להפוך כל שינוי למשהו שצריך לפתור.

יש ימים שבהם אנחנו פחות זמינים. יש רגעים שבהם אנחנו צריכים קצת להתרחק פנימה. זה חלק מהחיים, וגם חלק מקשרים קרובים.

אז מה הופך קשר לבטוח?

קשר בטוח הוא לא קשר שבו שני האנשים תמיד פתוחים, זמינים ומחוברים.

זה פשוט לא אנושי.

גם בקשרים טובים יש ימים שבהם אחד מאיתנו פחות פנוי. יש עצב, עייפות, הצפה, עצבנות, צורך בשקט.

אולי אחד הדברים שהופכים קשר לבטוח הוא הידיעה שאפשר להיות ככה בלי שהמרחק הקטן הזה יהפוך מיד לסכנה לקשר.

אפשר שיהיה לי יום נאחס.

אפשר שאהיה פחות אני.

אפשר שלא אדע להסביר מה עובר עליי.

וגם מי שאיתי לא חייב לדעת מיד מה לעשות עם זה. גם הוא יכול להיבהל. גם הוא יכול לרצות לתקן משהו שהוא לא באמת יודע איך לתקן.

הביטחון לא נוצר מזה שאף אחד אף פעם לא נבהל.

הוא נבנה מתוך הידיעה שאפשר להיבהל, להתרחק קצת, ואז למצוא שוב את הדרך אחד אל השני.

ולפעמים משהו חוזר מעצמו.

אני יודעת על עצמי שכשמשדרים לי שזה בסדר, כשאין תחושה שאני צריכה כבר לצאת מזה, וכשאפשר פשוט להיות קצת ככה, משהו בי מתחיל להתרכך.

ואז אני חוזרת.

לפעמים אפילו ממש ממש מהר.

לא כי מישהו פתר את מה שהיה לי, אלא כי פתאום יש לי מקום להיות בו.

אני לא צריכה להתמודד גם עם מה שעובר עליי וגם עם התחושה שמשהו לא בסדר בי או בינינו.

יש פשוט מקום.

וזה בעיניי אחד הדברים היפים בקשר.

לא רק שהוא יכול להיות המקום שאליו אנחנו מגיעים כשאנחנו בטוב. הוא יכול להיות גם המקום שבו אפשר להיות קצת פחות.

פחות שמחים. פחות זמינים. פחות ברורים.

ועדיין להיות ביחד.

יש ימים שבהם יש מאיתנו קצת פחות.

ולפעמים, כשיש מספיק מקום לזה לעבור, אנחנו חוזרים מעצמנו.