יש ימים שבהם פשוט אין אותי. אני קמה בבוקר והכול קצת יותר כבד. יש לי פחות כוחות, פחות רוח במפרשים. לא קרה משהו שאפשר להצביע עליו. אני פשוט פחות שמחה, פחות פתוחה, פחות מחוברת לחדווה שלי. יש אותי פחות. אני יכולה להיות שם, לדבר, לעשות את מה שצריך, אפילו לחייך. אבל משהו בי רחוק יותר. קצת כבוי. ובימים כאלה גם לי לא תמיד ברור מה קורה. ובטח שלא תמיד קל לי להסביר את זה למי שחי איתי. כי אני יודעת איך זה יכול להיראות מבחוץ. כאילו קרה משהו. כאילו זה קשור אליו. כאילו משהו בינינו השתנה. וא

״אני לא רוצה להיות תלויה באף אחד." זה אחד המשפטים שאני שומעת הכי הרבה בקליניקה. לפעמים הוא נשמע אחרת: "אני מסתדרת לבד." "קשה לי לבקש עזרה." "אני לא רוצה להכביד." וכל פעם מחדש אני חושבת כמה עצוב שלמדנו להתבייש בצורך הכי אנושי שיש לנו: הצורך בקשר. כולנו רוצים להרגיש שיש לנו מקום. שיש מי שרואה אותנו, מבין אותנו, שאפשר להישען עליו כשקשה ולשמוח איתו כשטוב. זה לא הופך אותנו לחלשים או לתלותיים. ככה בני אדם בנויים. ובכל זאת, הרבה מאיתנו למדו שלהיות חזקים ועצמאיים פירושו לא להזדקק לא

שלושת השבועות האחרונים שבהם אני עם רגל שבורה מלמדים אותי שיעור חזק בזה שלאהוב זה לא רק לחבק, לתמוך ולהגן. זה גם לסמוך, לעודד ולשחרר. אוגוסט, חופש גדול, ואני עם רגל שבורה ופשוט לא יכולה לעשות עבור הילדים את מה שאני עושה בדרך כלל. בשבוע האחרון נעם (12.5) והחבר הכי טוב שלו הקימו קייטנת סקייטבורד לילדי הכפר שלנו. חמישה ימים שבהם ההנחיה שלי הייתה פשוט: לא להתערב. והם עשו את זה. לבד. תכננו, הדריכו, פתרו בעיות, המציאו, לקחו אחריות ובעיקר נהנו בטירוף. במקביל, אלכס (9.5) העבירה שיעורי

היקשרות בטוחה נוצרת דרך תנועה מתמשכת של קשר. דרך רגעים של קרבה, פספוס, התכווננות וחיבור מחדש. כמו שתינוק לא זקוק להורה מושלם כדי לבסס תחושת ביטחון בעולם, כך גם הביטחון נבנה מתוך אין ספור רגעים שבהם יש איתות, יש פספוס, ואז מגיעה הקשבה חדשה. ניסיון נוסף. מפגש מחודש. כך גם בזוגיות. הביטחון בקשר נבנה דווקא ברגעים שבהם משהו נסדק. כשפגענו, התרחקנו, לא הבנו. ואז בחרנו להישאר. להיפגש מחדש עם לב פתוח, עם רכות, עם רצון להבין ולהתקרב. הלב לומד לסמוך דרך תיקון. דרך החוויה שאפשר לעבור יחד

לפעמים מה שהורס שיחה זוגית הוא בכלל לא הכעס. אלא מה שמסתתר מתחתיו. יש הבדל עצום בין להגיד:"בא לי שניסע יחד לסוף שבוע." לבין:"בא לי שניסע יחד לסוף שבוע... אבל אני גם קצת מתביישת שאני בכלל צריכה את זה." זו כבר שיחה אחרת. יש הבדל בין לעבוד שעות ארוכות, לבין לעבוד שעות ארוכות ולהרגיש אשמה על זה. כי כשאני מרגישה אשמה או בושה, הרבה פעמים אני לא מראה אותן. אני אהיה קצרה.מרוחקת.צינית.כועסת.מאשימה. לא כי זה מה שאני באמת מרגישה,אלא כי הרבה יותר קל להראות כעס מאשר להודות:"אני מפחדת.""אנ

חיים מלאי משמעות ושפע הם פונקציה של חופש להיות מי שאתם באמת. ככל שתשמרו סודות, ככל שתהיו מלאי בושה, ככל שתנסו להיות מישהו שאתם לא, ככל שתרכלו, ככל שתעשו דברים שאתם לא רוצים לעשות, ככל שתימנעו מלעשות דברים שאתם כן רוצים לעשות, ככל שתשאירו מערכות יחסים עכורות בחייכם לא מטופלות- ככה היכולת שלכם לחיות את מלוא הפוטנציאל שלכם תהיה מוגבלת. השבוע היתה לי שיחת השלמה עם מטופל יקר שסיים תהליך אימון. בשיחת ההשלמה אנחנו מתבוננים יחד בפירות שהמתאמנים רואים בחייהם כתוצאה מתהליך האימון. אחד

אני יושבת מול חלקת הדשא ההרוסה שלי, אחרי ששמרנו על כלב מתוק במשך 3 חודשים וחושבת לי על הצורך הבסיסי והבריא שהכל יהיה מטופל. כשהבית מטופל, הילדים, העבודה, היחסים, הבירוקרטיה- יש שקט ורוחב פס ופניות לחוות את החיים בנחת ועם כוחות. אבל... אני תמיד מתבוננת על הרווחה הנפשית שלי דרך הצירים של חוסן וחופש. כמה חוסן יש לי לשמור על הנשימה שלי מול המציאות. כל מציאות. וכמה חופש יש לי לבחור אפשרויות שונות, שהן בהלימה אליי מול המציאות. כל מציאות. אז וידוי: אני זהר והדפוס הכפייתי שלי הוא שאנ

קשר יכול לרפא אני פוגשת שוב ושוב איך קשר – גם כשכואב, סוער או מרוחק – יכול להפוך למרחב של ריפוי עמוק. איך מבעד לקונפליקטים, שתיקות או ויכוחים שחוזרים על עצמם – מסתתרת תמיד כמיהה להיות נאהבים, מובנים, רצויים. איך מתוך הקשבה אמיתית, מתוך נוכחות – קורים ניסים קטנים וגדולים. אני מאמינה באמונה שלמה שכולנו יכולים ללמוד לאהוב בטוח יותר, קרוב יותר. שגם אם התרחקנו – אפשר לחזור. שגם אם לא למדנו בילדות איך להחזיק קשר – אפשר ללמוד עכשיו. שבתוך כל זוגיות, גם כזו שכואבת, יש גרעין חי של אהב

ואו, המון זמן לא כתבתי כאן והרבה עבר על כולנו. השנה וחצי האחרונות טלטלו את עולמי, ואני בוחרת לכתוב הפעם דרך הפריזמה של מה שנותן לי תקווה. בתקווה שזה יכול לתת ערך גם לכם. בשנים האחרונות אני מעמיקה את הלמידה, החקירה והעבודה שלי על קשר. קשר בין אנשים. מערכות יחסים. דבר כל כך בסיסי בטבע האנושי וכל כך לא מבן מאיליו. אני נוכחת לראות שזה הכח הכי עוצמתי לריפוי וצמיחה שאנחנו יכולים לעבוד איתו כבני אדם. מחקרים מראים שהדבר היחיד שמנבא אושר, בריאות ואריכות ימים הוא איכות מערכות היחסים ש

זה קורה כשאנחנו מרגישים שמישהו באמת באמת איתנו.לא רק לידנו אלא איתנו. רואה, קשוב, אכפתי. וברגעים האלה, משהו מתחיל להתרכך. אנחנו רגילים לחשוב על ריפוי כעל תהליך מורכב, אולי אפילו ארוך וקשה.אבל לפעמים, הריפוי מתחיל דווקא מהמקום הכי פשוט:החוויה שמישהו מחזיק אותנו בלב ובתודעה שלו, שאכפת לו באמת. וכשזה קורה זה מזין אותנו.כמו מים לאדמה יבשה, כמו אוכל לגוף רעב.זו הזנה רגשית שהיא לא מותרות, אלא צורך בסיסי. אבל יש כאן עוד משהו: כדי שנוכל באמת להרגיש את ההזנה הזו, כדי שניתן למים החיי

אחרי שנים של ישיבה עם זוגות ברגעים הכי יפים והכי כואבים שלהם, אני חושבת שהדבר שהכי הפתיע אותי הוא כמה אהבה היא לא דבר שנעלם אלא שלפעמים היא פשוט הולכת לאיבוד מאחורי הפחד. קשר זוגי הוא המקום הכי חשוף והכי מפגיש. כולנו כמהים להיות נראים, מובנים ומוחזקים במבט אוהב. וכשמפחיד לנו, אנחנו נכנסים להגנה. יש מי ששולט. יש מי שמתרחק. יש מי שעובד בלי סוף. יש מי שמנקה ומסדר. יש מי שמתחיל להטיל ספק בכל הקשר. יש אינספור דרכים יצירתיות להגן על הלב. אבל כשבטוח לנו, אנחנו נדיבים יותר. ר

היקשרות בטוחה נוצרת דרך תנועה מתמשכת של קשר. דרך רגעים של קרבה, פספוס, התכווננות וחיבור מחדש. כמו שתינוק לא זקוק להורה מושלם כדי לבסס תחושת ביטחון בעולם, כך גם הביטחון נבנה מתוך אין ספור רגעים שבהם יש איתות, יש פספוס, ואז מגיעה הקשבה חדשה. ניסיון נוסף. מפגש מחודש. כך גם בזוגיות. הביטחון בקשר נבנה דווקא ברגעים שבהם משהו נסדק. כשפגענו, התרחקנו, לא הבנו. ואז בחרנו להישאר. להיפגש מחדש עם לב פתוח, עם רכות, עם רצון להבין ולהתקרב. הלב לומד לסמוך דרך תיקון. דרך החוויה שאפשר לעבור