עיקרון הטרמפולינה בקשר

שלושת השבועות האחרונים שבהם אני עם רגל שבורה מלמדים אותי שיעור חזק בזה שלאהוב זה לא רק לחבק, לתמוך ולהגן.

זה גם לסמוך, לעודד ולשחרר.

אוגוסט, חופש גדול, ואני עם רגל שבורה ופשוט לא יכולה לעשות עבור הילדים את מה שאני עושה בדרך כלל.

בשבוע האחרון נעם (12.5) והחבר הכי טוב שלו הקימו קייטנת סקייטבורד לילדי הכפר שלנו.

חמישה ימים שבהם ההנחיה שלי הייתה פשוט: לא להתערב.

והם עשו את זה. לבד.

תכננו, הדריכו, פתרו בעיות, המציאו, לקחו אחריות ובעיקר נהנו בטירוף.

במקביל, אלכס (9.5) העבירה שיעורי רולרבליידס.

שוב, לא ברור איך דווקא אני זו ששברה את הרגל…ואני רואה כמה זה מעצים אותם, איזו מסוגלות מתגלה כשאני זזה הצידה וסומכת.זה מחזיר אותי לצורך היקשרותי שאני אוהבת במיוחד: טרמפולינה.

להיות שם, לראות, להחזיק, לתמוך.

לאפשר להם להישען כדי לקחת תנופה, ואז לשחרר.

ולראות אותם עפים.

לשחרר הוא אקט של אמונה. בהם- קודם כל, בעולם ובקשר שלנו.

גם עבורי, לראות שהם כבר עומדים על שתי הרגליים שלהם בעולם, ולא להרגיש שאני חייבת להיות מעורבת בכל דבר כדי להיות אמא טובה דיה, זה חידוש מרענן.

מקווה שבפעם הבאה לא אצטרך לשבור רגל כדי ללמוד דברים חדשים…

ובינתיים אני רק מתמוגגת מלראות כמה גבוה הם עפים.