יש רגעים שבהם משהו עמוק בפנים נרגע.

זה קורה כשאנחנו מרגישים שמישהו באמת באמת איתנו.לא רק לידנו  אלא איתנו. רואה, קשוב, אכפתי.

וברגעים האלה, משהו מתחיל להתרכך.

אנחנו רגילים לחשוב על ריפוי כעל תהליך מורכב, אולי אפילו ארוך וקשה.אבל לפעמים, הריפוי מתחיל דווקא מהמקום הכי פשוט:החוויה שמישהו מחזיק אותנו בלב ובתודעה שלו, שאכפת לו באמת.

וכשזה קורה  זה מזין אותנו.כמו מים לאדמה יבשה, כמו אוכל לגוף רעב.זו הזנה רגשית שהיא לא מותרות, אלא צורך בסיסי.

אבל יש כאן עוד משהו:

כדי שנוכל באמת להרגיש את ההזנה הזו,

כדי שניתן למים החיים האלה להרוות את צמאוננו,

 לא מספיק שמישהו ייתן.צריך גם שמשהו בתוכנו יסכים לקבל.

לעיתים, לאורך החיים, אנחנו מפתחים מנגנונים שמגינים עלינו:ספק, הסתגרות, ריחוק, ביקורת.הם שומרים עלינו, אבל גם סוגרים אותנו.

וכשאנחנו בתוך קשר שיש בו אכפתיות אמיתית,יש הזדמנות להתחיל להתיר אותם בעדינות.להרפות קצת מהשמירה,ולאפשר לאהבה, לדאגה, לנוכחות  להיכנס פנימה.

ובמקביל, גם הצד השני עובר תהליך.כשהוא פוגש פתיחות  משהו בו נפתח.נהיה לו יותר קל להביע, להראות, להיות.

זה מפגש בין שני עולמות שנעים אחד לקראת השני.

ומה שיפה בכל זה,זה שהדבר הזה  כל כך מתגמל.

כשאנחנו מרגישים שמישהו באמת מקבל אותנו,אנחנו רוצים להתקרב עוד.וכשמישהו מרגיש שרואים אותו ומקבלים את הנתינה שלו,הוא רוצה לתת עוד.

וכך, באופן כמעט אורגני,נוצר מעגל שמזין את עצמושל קרבה, של רכות, של חיות.

זה לא מושלם.זה לא קורה כל הזמן.

אבל זה אפשרי.

וברגעים שזה כן קורהאפשר ממש להרגיש איך משהו בפנים נבנה מחדש.יותר אמון.יותר חיבור.יותר חיים.