בושה ואשמה

לפעמים מה שהורס שיחה זוגית הוא בכלל לא הכעס.

אלא מה שמסתתר מתחתיו.

יש הבדל עצום בין להגיד:"בא לי שניסע יחד לסוף שבוע."

לבין:"בא לי שניסע יחד לסוף שבוע... אבל אני גם קצת מתביישת שאני בכלל צריכה את זה."

זו כבר שיחה אחרת.

יש הבדל בין לעבוד שעות ארוכות,

לבין לעבוד שעות ארוכות ולהרגיש אשמה על זה.

כי כשאני מרגישה אשמה או בושה, הרבה פעמים אני לא מראה אותן.

אני אהיה קצרה.מרוחקת.צינית.כועסת.מאשימה.

לא כי זה מה שאני באמת מרגישה,אלא כי הרבה יותר קל להראות כעס מאשר להודות:"אני מפחדת.""אני מרגישה לא מספיק.""אני צריכה אותך."

וזה אחד הדברים הכי משמעותיים שלמדתי על מערכות יחסים:

בושה ואשמה הופכות לרעילות בעיקר כשהן נשארות מוסתרות.

כשהן יוצאות לאור, הן מתחילות לאבד את הכוח שלהן.

ומתחתיהן כמעט תמיד מחכה משהו הרבה יותר עדין:געגוע.פחד.צורך באהבה.רצון בקרבה.

ושם, סוף סוף, אפשר באמת לפגוש אחד את השנייה.