דברים שלמדתי מזוגות על אהבה.

אחרי שנים של ישיבה עם זוגות ברגעים הכי יפים והכי כואבים שלהם, אני חושבת שהדבר שהכי הפתיע אותי הוא כמה אהבה היא לא דבר שנעלם  אלא שלפעמים היא פשוט הולכת לאיבוד מאחורי הפחד.

קשר זוגי הוא המקום הכי חשוף והכי מפגיש.

 כולנו כמהים להיות נראים, מובנים ומוחזקים במבט אוהב.

וכשמפחיד לנו, אנחנו נכנסים להגנה.

יש מי ששולט.

 יש מי שמתרחק.

 יש מי שעובד בלי סוף.

 יש מי שמנקה ומסדר.

 יש מי שמתחיל להטיל ספק בכל הקשר.

יש אינספור דרכים יצירתיות להגן על הלב.

אבל כשבטוח לנו,

 אנחנו נדיבים יותר.

 רכים יותר.

 פתוחים יותר.

למדתי שמי שמגיע לטיפול זוגי, מאמין בזוגיות שלו.

 אחרת הוא לא היה ממשיך לחפש דרך.

למדתי שאנשים חזקים הרבה יותר ממה שהם חושבים.

 ושהאפשרות לריפוי גדולה בהרבה ממה שנדמה ברגעי משבר.

גם מהמקומות הכי נמוכים והכי כואבים, אהבה יכולה להגיח מחדש.

למדתי שמי שנראה מסויג יותר לא אוהב פחות.

 ומי שנראה רודף יותר לא אוהב יותר.

מאחורי רוב המריבות מסתתר געגוע לקרבה.

וכשדוחים את הדאגה שלנו, את הנתינה שלנו או את הניסיון שלנו להתקרב – זה אחד הכאבים העמוקים ביותר שיש.

למדתי שגם כשהאמון נשבר, אפשר לבנות אותו מחדש.

שהמיינד מחפש ודאות,

 ולפעמים יעדיף סיפור כואב וברור על פני מציאות מורכבת ולא ידועה.

שטראומה היא לא רק מה שקרה לנו,

 אלא גם האופן שבו למדנו להגן על עצמנו מפני פגיעה נוספת.

ועדיין,

 בני אדם בנויים לקשר.

אנחנו לא מפסיקים לחפש זה את זו.

כי קרבה היא לא לפתור אחד לשנייה את הכאב.

 קרבה היא שמישהו נמצא איתנו בלב של החוויה.

להיות לבד בשמחה.

 להיות לבד בהתלהבות.

 להיות לבד בעצב.

זה פצע.

להיות ביחד בכאב –

 זה ריפוי.

וכשאני רואה זוג נע מייאוש לתקווה,

 מנוקשות לגמישות,

 משחור ולבן ליכולת לראות מורכבות,

 מהסבת מבט למבט אוהב בעיניים,

הלב שלי מתמלא.

כי בכל פעם מחדש אני נזכרת כמה כוח יש לאהבה כשנותנים לה מקום.

ואולי בגלל זה אני כל כך אוהבת את העבודה שלי.

כי בכל פעם ששני אנשים מצליחים למצוא שוב דרך זה אל זו,

גם משהו בי נרפא.