על קונטרול פריקיות

אני יושבת מול חלקת הדשא ההרוסה שלי, אחרי ששמרנו על כלב מתוק במשך 3 חודשים וחושבת לי על הצורך הבסיסי והבריא שהכל יהיה מטופל. כשהבית מטופל, הילדים, העבודה, היחסים, הבירוקרטיה- יש שקט ורוחב פס ופניות לחוות את החיים בנחת ועם כוחות.

אבל...

אני תמיד מתבוננת על הרווחה הנפשית שלי דרך הצירים של חוסן וחופש.

כמה חוסן יש לי לשמור על הנשימה שלי מול המציאות.

כל מציאות.

וכמה חופש יש לי לבחור אפשרויות שונות, שהן בהלימה אליי מול המציאות.

כל מציאות.

אז וידוי: אני זהר והדפוס הכפייתי שלי הוא שאני חייבת, מוכרחה, לא יכולה שמשהו לא יהיה מטופל ואם נחזור לחלקת הדשא שלי- מוזנח ממש.

יש בזה נוקשות. יש בזה תוצאות לפני יחסים. ואין בזה הרבה נשימה עמוקה. בטח לא חוסן וחופש.

יש שיגידו- קונטרול פריקית.

אז אני שואלת את עצמי מאיזה מקום אני חייבת שהכל יהיה מטופל, ומה מפחיד בזה שזה לא מטופל...

ומה שיש מתחת זה פחד קיומי מהכאוס. צורך נוקשה וכפייתי בשליטה.

איתי שאל אותי פעם מה כשאני מתרוצצת בבית בעבודות ומשימות והוא מת שאני אעצור רגע ואהיה, מה אם הוא יגיד או יעשה כשהצפצוף שמסמן שמכונת הכביסה סיימה נשמע,  יאפשר לי לעצור לרגע ולהיות איתו?

ואמרתי ספק בצחוק ספק ברצינות: שום דבר.

שום דבר לא יפריד ביני לבין המכונת כביסה ברגע הזה.

אז זה מצחיק ממש, וגם מתסכל.

לפעמים הדפוסים האלה רכים יותר ואז אני באמת פשוט מתנהלת כמו מכונה משומנת ועדיין יש לי נוכחות וקרבה ורכות בחיי. יש בי כח וגמישות.

ולפעמים, כמו עכשיו, כשיש ברקע פחד ממלחמה שתחזור, דאגה למדינה שלי,  לאזרחים שהופקרו, פחד מלעשות בחירות גורליות שגויות, גיל 40 שהביא איתו שאלות קיומיות מאוד גדולות- אני פשוט לא יכולה שלא להישאב למשימתיות שנותנת לי קצת סדר ושקט.

ולמה אני כותבת את כל זה? אולי כדי לשתף ולנרמל work in progress.

כמה שהכל בסדר כל עוד אני בקשר עם עצמי. אם אני ערה למאיפה אני פועלת.

שאני ערה לזה שעכשיו אלה דפוסים שמנהלים אותי, זה כבר מנטרל את רוב האחיזה שלהם עליי.

הלחלוק את זה פה, זה לעשות תנועה הפוכה מלהאדיר את עצמי על התקתקנות על שלי, או לגנות את עצמי על הכפייתיות שבה.

זה לראות עוד צבעים חוץ משחור ולבן.

זאת תנועה של ריכוך של הנוקשה.

אני יכולה לשקוע ליאוש, ותסכול ואכזבה עצמית.

אבל אני בוחרת בבחירה ההו כה לא טבעית לי- חמלה.

אני ניגשת עכשיו, אחרי שהכלב האהוב הזה שמילא את הלב של כל בני ביתי

ושנתתי לו לחרב את חלקת הדשא שלי בלב שלם, למלאכת השיקום של הדיכונדרה שלי.

מעשבת המון (המון !) עשבים שותים.

כל יום קצת.

כשנעים בחוץ והילדים בשלהם.

את הבור שנחפר במרכז החלקה, אמלא מחדש באדמה.

אפזר זרעים חדשים ושכבה דקה של אדמה שאגרף, ואיישר מעל.

אין בי לחץ.

אין בי כעס.

זאת מלאכה כזאת שמחברת אותי למה שחשוב לי.

אפשרתי לכאוס מקום ואני סומכת על זה שאפשר לתקן.

בחמלה ואהבה.

זאת התפתחות עבורי.

ואמן ואדע שמותר לי לטעות, לפספס, לזנוח- ושזה גם בסדר.

שלא הכל עליי, ולא הכל הרה גורל.

בתמונות, מה שחשוב לי ומה שיש עוד לתקן.